I’ve been doing some DSP work in python recently, and in the process, I’ve hacked together this guitar tuner script, which I thought might be interesting for those of you who are taking their first steps in signal processing in general, or those just looking for a simple python DSP example.
So, without further ado, here are the key parts with comments!
Opening a wave file, reading frame rate and number:
Now that we have the frames stored in an array, we’ll use NumPy’s fast Fourier transform function to make the transition between amplitude and frequency.
Performing FFT:
out_fft = fft(frame_array)
That’s all there is to it! We now have a spectral image of our wave file’s frequencies.
One last thing – obviously, there are many ways this little script can be improved, as it is more an educational piece than anything else – i’d really love to see this gets modified to include some harmony analysis or better note translation, just off the top of my head.
This week in international news (you can see that it’s international because I’m writing this in English) we can notice, if we look carefully, the theory of the multiverse being applied to political analysis. This, of course, is not news, but is interesting none the less.
Had the photo surfaced when John F. Kennedy ran for President in 1960, it could have torpedoed his run, and changed world history.
This headline immediately grabbed my attention. The reason for that, of course, is reason, or the specific set of reasoning employed in it, to be more exact.
“Had we known in advance who we were voting for, we probably wouldn’t have done so”
This statement is a tautology, surprisingly enough, it doesn’t mean that it is always true. The moment the subject appears, the master crumbles. The moment we realize the person is not the ideal, something breaks, but where does it break? For every master we bring down, we must pay in spades.
Can we maintain under this force? The answer, ultimately, is no. I guess we’re lucky that the image is fake.
אני, כמו אהוד ברק, לא מבין מה רוצים מחייו. מסתבר שהוא העסיק בביתו עובדת זרה, או שתיים, מבלי שבכלל ידע על כך דבר, או כמו שנוסחה ההודעה מלשכתו: “כיצד מצפים משר הביטחון לדעת אם עובדת ניקיון בבית שלו היא בעלת רישיון או לא”. כיצד מצפים, ריבונו של עולם? כיצד?? לא ברור
הרי בצפייה עצמה יש כבר משהו מן הטמבליות, שכן בבסיסה נוכחת איזו אמונה (הייתי קורא לה תמימה, לו היתי מאמין בקיומה של התמימות) שמשהו ישתנה באופן מתאים להבנתנו את העולם
מה אתם רוצים? שואל דובר הלשכה, הדברים מתנהלים בדיוק כפי שהתנהלו עד כה. בדיוק כפי שהסכמנו, למה שתתקוממו עכשיו? והוא צודק. זו בדיוק הדרך שבה דברים נעשו עד כה והתקוממות על כך אינה יותר מספין תקשורתי שמפעילים בעלי-אינטרסים
זה ידוע שאת הפוליטיקאים הבכירים בישראל מלקטים מהצבא, אין עוררין על כך. ובצבא – רק מי שהיה נכון להביט למוות בעיניים (או מי שהצליח לשכנע אותנו שכך היה) קיבל את “תו התקן” לפוליטיקה. כל זה מתעלם מכך שאנשים שפויים לא חוצים את הגבול האובדני הזה, ואם חצו – הם כבר לא יחזרו
כמובן, הנשמות הטובות יעידו שאנשי הצבא פועלים כך כנגד טבעם, למען טובת הכלל – אבל כולנו יודעים שזה שקר. וזאת מבלי לומר דבר על מלח הארץ והסאדיזם
וכעת צריך רק להחליט – מי מהמטורפים הוא נבחר הקהל בתוכנית הראליטי שהיא מדינת ישראל
זאת התחלה, וככזאת לא חסר בה מן האבסורד. אנחנו, חברי היקרים, בצרות. כך הודיע ראש הממשלה, אז זה רציני. הבנה חדשה זו וודאי מטלטלת את עולמו של מי שהיה בטוח עד כה שיהיה בסדר (מודגש בפקודת דו”צ). החדשות הטובות (עבורי) הן שאני לא מזועזע. זה לא פשוט לזעזע אדם בהתקף חרדה. העתיד אולי נראה עגום וייתכן כי בקרוב נוכל להנות משירותי ההסעות והקייטרינג של הבאסיג’ האיראני, אך זה לא אומר שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות חסרי אחריות. הגיע הזמן שנחשוב על הילדים (מודגש בפקודת ס”פ). מסתבר שמערכת החינוך במצב רע – כך אמר היום ראש הממשלה בכנס (אני, אגב, לא הוזמנתי.) מעניין אם אפשר היה לשמוע את הנשימה נעתקת בחדר מרוב הפתעה למשמע החדשות. אגב, לפי מה שאני יודע על ילדים, יש דברים בגו, הם באמת לא מחונכים החראות הקטנים האלה. פעם, כשעבדתי במשרד, העובדים האחרים היו מביאים אותם לפעמים ובאמת יש לי ספקות רציניים בנוגע ליכולתם להסיק פולינום אופייני ממטריצה, למשל
הבעיה, לדעת נתניהו, היא מגזרית. זו לא בעיה של תלמידי רמת-השרון או תל-אביב, החינוך שלהם מצויין. לא מפני שרמת בתי הספר גבוהה יותר, בוודאי שלא. אלא בגלל שההורים האמידים באיזורים האלו יכולים להרשות לעצמם מורים פרטיים
לכן, נשאלת השאלה, מה בדיוק עושה מערכת החינוך, אם את ההשכלה דה-פאקטו נאלצים לרכוש מחוצה לה
ובחדשות לא קשורות לחלוטין – פועלי זבל שרקו לי ברחוב היום. ייתכן שאני צריך להסתפר
גל רציחות סוחף את הארץ, כך טוענים בחדשות . הפשיעה גואה, הממשלה גועה והנוער גאה. אני נמצא בבית בימים האחרונים מפאת מחלה, וכרגיל, אני צורך יותר מדיה משהייתי רוצה. האלימות משתוללת, ואנחנו, “האזרחים הנורמטיבים” חסרי אונים, מסתכלים על המחזה באימה כמו מורמוני בבורדל. אלה הבלחות מן החוץ של עולמנו. של אלימות סאדיסטית חסרת מעצורים. זו שהיינו חייבים להדחיק. והטראומה, שוב, עולה אל פני השטח
כמו כן, כך מספר לי העיתון שבדפדפן, השנה אנו חוגגים 40 שנה לוודסטוק אז צעירים הלומי סמים דיברו על שלום ואהבה וסבלו מתת-תזונה, בעוד שחציו השני של הדור ההוא הרג מליוני ויאטנמים
ואיכשהו, למרות כל הדיבורים, לא נראה שהאלימות סובלת מסטגנציה כלשהי. וכולנו דיברנו, וכולנו הפגנו ומחינו ובכינו איך לעזאזל הדבר הזה לא מפסיק? מי אשם בכך? ואם לא נמצא את האשמים, את מי נוציא להורג? העיתון, גם, מספק תשובות
המשטרה לא אשמה באלימות המסלימה, אבל האם אין לה אחריות לעובדה שאזרחים מבוהלים חשים שאין להם לאן לפנות?
כך כותבת אורלי וילנאי בהארץ. מסלימה, לא מוסלמית. אם כך, אין מה לעשות. אם היא היתה מוסלמית, כבר היינו יורים לה בברכיים. ואכן, מספר הבקשות לרשיון נשק הוכפלו בשנה האחרונה. אני נוהג לחשוב עליהן כהצבעות אי-האמון של האידיוטים
כל זה, כמובן, מסב לי סבל רב. איך אוכל להיות בן אדם מוסרי אם לא אסבול ככל יכולתי
הבעיה, לדעתי, היא שהפתרון בו אנו דוגלים, בו דגלנו מאז ומעולם, הוא האקסקלוזיה. אם הם פושעים – נוציא אותם מהחברה ואם הם כבר בחוץ – נוציא אותם מהחיים. מישל פוקו חקר זאת בעבר
האקסקלוזיה הזו, היא בלתי נמנעת, כמובן, עבור ההמון, אך האם האדון מחוייב לה גם כן? זה בנתיים נשאר פתוח
הייתי רוצה לדבר על הקטגוריזציה של המין החל מראשיתה כהפתעה מסחררת, חוץ-עולמית, בגן הילדים, דרך המאמץ הסטטיסטי ועד למקום שבו אנו נמצאים כעת, שבוע לאחר הירי במרכז לנוער ההומו-לסבי בתל אביב
זה כבר כמה שבועות שאני נובר במאמרים החגים סביב נושא האוטומטיזציה של האבחנה המינית, רובם תולדה של עבודת המחקר הסטטיסטי של הפרופסור משה קופל וצוותו מאוניברסיטת בר-אילן, ואם לומר זאת בעדינות – אין זה מחוסר אג’נדה עבור בר-אילן לפרסם מאמרים שכאלו, שבהם יש כזו אפרמציה לבידול – זה גבר וזו אישה. בוודאות
התיאוריה שואפת לייצר מודל חישובי, מדוייק ככל האפשר, אשר יכריע האם כותב טקסט כלשהו הינו גבר או אשה. מה שהתיאוריה רוצה, ואפשר ממש להדהם מזה, התיאוריה מקבלת – גם אם אין לה מושג קלוש על מה היא מדברת. ועכשיו נשאלת השאלה – מה בדיוק המודל מכריע
כאשר אנו מדברים על בעיות הקלסיפיקציה של המין, כך עושה הרושם, אין לנו מושג מהו מושא המחקר שלנו. גורנישט מיט גורנישט. האם זו הדיכוטומיה הביולוגית? נוכחותו של כרומוזום? הגדרת הסובייקט את עצמו או זו של חברה כלפיו? התשובות, איך לומר, מפוקפקות
אפשר להתעקש ולומר – האבחנה הביולוגית היא הקובעת, וזה בדיוק מביא אותי לנושא העצוב של הירי בשבוע שעבר
השאלה “האם אני גבר או אשה” אינה שאלה סתמית עבורנו, ההוויות המסומנות. לאקאן אף הגדיר אותה כשאלה היסודית של הסובייקט. אפשר לומר כי הפקפוק המתמיד, שנמצא במקום של ההבדלה המינית, הוא מקור לשגעון של ממש הן באקדמיה והן אצל הרוצח
ועכשיו קם קול שאון הקהילה ההומוסכסואלית (שמעתי שזה בכ’ עכשיו, כי זה רטרו) שנציגיה היותר ציניקנים הבינו כי הרצח הינו הזדמנות להון פוליטי וכבר גילגלו את הפנטזיה שלהם בניתוח המקרה. משהו בסגנון, “שונא ההומואים, שהינו חלק מקבוצת שונאי ההומואים (שכמובן נבדלת מהקהילה ההומוסכסואלית,) יצא לממש את עצמו כפרט בחברתו ויצא להרוג הומואים”
זאת מבלי שנתפס איש והסיפור, למיטב ידיעתי, בגדר תעלומה
זוהי אינה בעיה קהילתית, וכל נסיון לגלגל אותה ככזו הינו ניצול ציני. זוהי בעיה אנושית, שלא נראה שיש לה פתרון פשוט. אבל משום מה, נראה לי שיהיה קל יותר למצוא את המשוגע עם הנשק מאשר לנסות ולענות על השאלה של ההיסטרית
וזאת מבלי לומר דבר על בעיות המוכרעות בזמן פולינומיאלי או שיש להן מוודא לא דטרמיניסטי
ההזדהות של נפשות כה רבות וכה מגוונות תחת מסמן האדון של ההומוסקסואליות, היא סכנה ממשית שכן מעולם לא היה מדובר בגוף פוליטי, אלא במובן הלאקאניאני
אתמול (25 ביוני) נכחתי בהפגנה, ברחבת הסינימטק בת”א, ששמה לה ככותרת את ההתנגדות לחוק הביומטרי. הדוברים המרשימים שנתנו מזמנם ודעתם על הנושא היו כהנגדה צורמת לנוכחות הדלה בקרב המפגינים שמנו, לפי ההודעה לעיתונות, כ-150 איש. כשזרם פוליטי בישראל לא מסוגל למלא את רחבת הסינימטק על אף שדובריו הם חברי כנסת, אנשי חינוך ופוליטיקאים ידועים, ניתן להכריז מיידית, בארצנו מלאת הסתירות, ש”יש לנו נושאים חשובים יותר להתעסק בהם”
ואכן, מטר הצוננים שהיתה הנוכחות הדלה שיקף בוודאות מי הם הנוכחים, או, כמו שניסח זאת איזה פרח שישב בפינה: “ווואלה, כאילו הקטע פה זה להראות איזה מגניב זה להיות שמאלני מסריח” אכן, אבחנה דמוגרפית מצויינת
זו, לדעתי, אמירה שיש לתת עליה את הדעת נוכח הנוכחות (או העדרה), שכן אין זה מן הנמנע שהאונתולוגיה השמאלנית הינה הזדהות עם חוסר הסיכוי ותו לו. הבעיה היא שאנחנו פשוט לא יכולים להרשות לעצמנו, כתרבות וכמדינה, להכשל במאמץ הזה, ולכן, אם הדיבור של מחאת הביומטריה ממוקם בחוסר האפשרות, זוהי חובתנו האזרחית להוציאו משם מיד. במדינת ישראל, שאחוזי ההרשעה בה עומדים על 99.8, לא יעלה על הדעת שנוסיף רכיב וודאות הפכפך כמו הביומטריה לבתי המשפט. במדינה בה המשטרה מחוייבת לעיתים רחוקות כל כך במתן דין-וחשבון לאזרח הפשוט, אל לנו לתת בידם כלי שכזה
הבאתי כאן חלק מדבריו של הפרופסור המכובד אלי ביהם, שמכהן עתה כדיקן הפקולטה למדעי המחשב בטכניון, לא בגלל הידע הרב שלו, דווקא, אלא משום הדיסקורס שבשמו פעל. ברור שהפרופסור המכובד מבין רבות בקריפטואנליזה, אך בפסיכואנליזה מצבו קצת רעוע, אפעס
ואם אנחנו נחשוב מה יכול לקרות אם ברמה הבטחונית אם האויבים, מדינות אחרות, יעלו על המידע הזה כמובן שכל מדינה זרה תוכל לבדוק האם אזרח ישראלי, אפילו עם דרכון זר, נכנס לתוכה
ארצה להתמקד במושג האויב, כפי שהובא בהרצאה זו, לא מפני שהינו יוצא דופן, אלא מפני היותו כה שגור במחוזותינו, שלא נותר מקום לספק בנוגע לנוכחותו של מסמן האדון. ומי הוא האויב? במהלך ההפגנה קיבלנו רשימה מפורטת של “אויבנו” ובהם נכללו הן הממשלה והן מדינות זרות, ארגוני פשיעה ובנקים, וכמובן, הקבוצה שאף רשימת אויבים אינה מושלמת בלעדיה – טרוריסטים
כלומר, מעין פוליפ הומוגני שוחר-רעות, הוא האויב. הוא האחר במלוא מובן המילה. הוא שונה מאיתנו באופן רדיקאלי, “בעל מנטליות אחרת”, ושואף לבצע בנו ובילדנו את זממו
אני מציע שהאויב הוא אנחנו, אני ואתה. לא איזה יישות טוטליטארית והומוגנית שכל מאוויה קצים בהשמדתנו. האויב הוא השוטר המושחת ובעל המשרה תאב-הבצע. האויב הוא ראש הממשלה, ראש השב”כ או ראש המוסד. האויב גר בהתנחלויות ובתל אביב כאחד, בעזה ובבאר שבע ללא הבדל. והאויב, ללא ספק, מתענג
ברגע שה”שמאל” נכנס לתוך הדיסקורס של האדון (כלומר, “אנחנו” מול האחר), הוא חדל מלהיות אלטרנטיבה לריבון
האויב הוא הפוליטיקה, משמע, האויב הוא הלא-מודע ואותו, ידידי, לא ניתן למגר. לא באכיפה ביומטרית ולא בהוצאות להורג. הלא-מודע כאן בכדי להשאר, חרף מחאותינו
אחרי הטעם המר שהותירה בי ההפגנה שלא הפגינה, פיציתי את עצמי בהופעה נפלאה של רבעיית פסנתר (שבזמן כתיבת שורות אלה עוד לא בחרה לעצמה שם) בבית פליציה בלומנטל. שם, לפחות, היה נפלא
